איזה מן כלום זה | אורנה

באחד מראיונות העבודה הראשונים שלי אחרי שסיימתי את התואר הראשון המתמטיקה ומחשבים שאל אותי המראיין "אז מה למדת?" שתקתי רגע חושבת מה לענות, להזכיר את מרחבי הילברט או את תורת הקבוצות, ורק שלא יבקש ממני "נסחי והוכיחי..." ומרוב לחץ לבסוף עניתי אל מול מבטו ההמום "כלום".

והכלום הזה החזיק בכל הלחץ והמתח וחוסר הביטחון שהיו שם. לא יכולתי באותו רגע להסביר לו שלמדתי גישת חיים, גישה של הקשבה, גישה של שאלת שאלות. גישה שמתעניינת "אז מה בעצם מספרים לי פה". למדתי שהחשיבה לא תמיד תביא את התשובות ולפעמים הן תקפוצנה דווקא המקלחת, למדתי להרפות. למדתי את כוחה של הקבוצה שמתמודדת יחד עם פונקציות הזויות ושכשמבקשים ממני להסביר שוב, אני מחדדת את ההבנה שלי. למדתי שאפשר להתיר קשרים שנראים בלתי אפשריים, ושאפשר למצוא סדר והגיון גם בתוך הכאוס.

בהמשך לימודי למדתי איך שיר קטן יכול להחזיק עולם שלם ואיך אפשר לבטא את עצמי בלי מילים.

למדתי שלפעמים כדי לצייר דמות מספיק להתבונן ברווחים שסביבה למדתי את כוחה של השתיקה

ולמדתי איך מה שנדמה לי כעובדת עולם זה לפעמים חלק מתרבות ומסרים חברתיים.

התמקדות התחברה לסקרנות הטבעית שלי, אל המקום שאוהב לשאול ולחקור. היא אפשרה לי להכיר בכל מה שלמדתי לאורך חיי ולהרחיב את הלמידה הזו לכל תחומי חיי. מעבר לכך היא אפשרה לי לשלב את כל אותן שפות ותובנות לגישת חיים אחת.

אז כששואלים אותי מה התמקדות הביאה לחיי אני עונה "כלום" והכלום הזה רחב מלא גדוש ומבקש להתרחב לו עוד בעולם.